<h1>תלמיד הרשב"א — ב"מ</h1>
<h2>דף יח.</h2>
מותר להרויח זמן כדי להרבות בשכר, ואסור להרויח זמן כדי להרבות במחיר המכר. כיצד, מותר לאדם לומר לחבירו מרחץ זו אני משכיר לך בעשרה דינרין אם אתה פורע לי מיד, ואם אתה פורע לי חדש בחדש או לסוף השנה תהא שכורה לך בשנים עשר דינרים. ואין בזה משום איסור כלל, לפי שמן הדין אין השוכר חייב לפרוע השכירות אלא בסוף הזמן שקבע עמו, כלומר אחר שנשלם הזמן אם חודש או שנה. שאע"פ שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל יום ויום מרויח כנגד יומו, מ"מ אין דינה להשתלם אלא בסוף, שנאמר כשכיר שנה בשנה יהיה עמך, שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בתחלת שנה אחרת. הילכך נמצא שעכשו אינו חייב לו כלום, שתאמר שיש כאן שכר המתנה. וזה שאמר לו אם מעכשו הרי היא לך בעשרה דינרים, מוזיל הוא אצלו בשביל הקדמת המעות שהוא מקדים לו. והרי זה כאילו היה חייב לו מאה דינרים לפורעם לסוף שנה, שרשאי לומר לו תן לי עכשו תשעים ומחול לך הכל. לפיכך אמרו [תוספתא פ"ו ה"ד] הלוקח מקח מחבירו על מנת לפרוע לו לשנים עשר חדש רשאי לומר לו תן לי פחות ופרע לי מיד, ואין בזה חשש איסור כלל. וכן אמרו [תוספתא פ"ד ה"ב] לוקח אדם שטרותיו של חבירו ומלותו בפחות ואינו חושש משום רבית. ומ"מ נראין הדברים שאסור למוכר לקבל עליו את האחריות. ואינו דומה למה שהתירו לגבות שבח ופירות בלוקח מגזלן, אפילו בהכיר בה שאינה שלו כמו שכתבנו בפרק ראשון [ט"ו ע"ב]. ושם הארכנו בדבר זה. ונראה שיש לחלק ולומר שאם כבר הגיע זמנו לגבות מותר לקבל את האחריות, שאין [כאן] שכר המתנה כלל. ואינו דומה למה שכתבנו למעלה שאע"פ שיש לו חובות של פירות אינו יכול לפסוק עליהן, לפי שהפירות ממש הוא מתחייב ליתנם ולפיכך אסור. אבל בכאן, מאחר שהתירו לו למכור מלותו בפחות, מותר לקבל את האחריות. והוא שקנו ממנו, כמו שכתבנו בענין שבח. אבל כל שלא הגיע זמנו לגבות אסור לפי שדומה לשכר המתנה. ועוד צריך להתיישב בדבר, שהרי בחבית של יין היה אסור לקבל עליו אחריות החומץ אלא בשביל שמקבל עליו אחריות היוקר והזול.
כבר כתבתי למעלה בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ה ע"א] שהשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, כלומר אחר שנשלם הזמן. הילכך זה שאמר הכתוב בענין שכיר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר, לא בא להזהיר על שכיר לילה שיפרענו בלילה ולא ילין אתו עד בקר, שהרי אמרנו שאינו חייב לפורעו עד אחר שנשלם הזמן ואם שכיר לילה הוא אינו חייב לפורעו עד הבוקר. הילכך לא בא להזהיר אלא על שכיר יום שיפרענו בלילה שאחריו ולא ילין אותו עד בוקר. וכן זה שאמר הכתוב עוד בענין שכיר ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש, לא בא להזהיר על שכיר יום שיפרענו ביומו מן הטעם שאמרנו, אלא על שכיר לילה בא להזהיר שיפרענו ביום שאחריו וזה שנאמר לא תלין פעולתו אתך עד בוקר [מיירי] שהיה עושה כל היום, וזהו שנאמר ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש [בעושה כל הלילה]. נמצאת אומר שאינו עובר על שכיר יום עד שילין אותו עד בקר. ואינו עובר על שכיר לילה עד שתבא עליו השמש. שכיר שעות דיום גובה כל היום, שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה. שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום זמנו כל הלילה.
[ב"מ ע"ג ע"א] שומרי פירות שמתנין עמהן לפורען לגורן צריכין לסייע מעט בבית הגרנות כדי שיהו כשכירים עד אותה שעה. ומאחר שבשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כמו שכתבנו למעלה [ס"ה ע"א], נמצא שאינו נוטל יותר בשביל המתנת שכירותו, שאם לא כן היה נראה כנוטל שכר המתנתו עד לגורן, כלומר שמרבה לו בשכירות כדי שימתין לו עד הגורן, שזה אסור כמו שכתבנו למעלה.
<h2>דף כד.</h2>
[ב"מ קי"ג ע"ב] כשם שמסדרין בערכין שנאמר והעריך וגו', כך מסדרין בבעל חוב. ומהו הסידור שמניחין לו כלי מלאכתו וכסותו. כיצד, מניחין לו, שתי מטות אחת לאכול עליה ואחת לישון עליה. ומניחין לו מצע לישב עליו אם הוא ראוי לכך, או מפץ שהוא מחצלת אם אינו ראוי למצע. היה אומן, נותן לו שני כלי אומנות מכל מין ומין. כיצד, היה נגר מניחין לו שני מעצדין ושתי מגרות וכן כל כיוצא בזה משאר המינין הצריכין לו לנגרותו. וכן שאר אומנות. היו מכלי אומנותו מן האחד מרובה ומן אחר מועט, אין מניחין לו מן המרובה כדי למכור וליקח מן המין המועט כדי שיהיו לו שנים מכל מין ומין, אלא מניחין לו מין המרובה שנים מכל מין, ומין המועט מה שיש לו. היה אכר או חמר אין מניחין לו לא בקרו ולא חמורו. וכן אם היה ספן אין מניחין לו ספינתו, ואע"פ שאין לו מזונות אחרים אלא מאלו אין מניחין לו, לפי שאין אלו כלים אלא נכסים. וכן מניחין לו כסות יום וכסות לילה לשנים עשר חודש. ומניחין לו מזונות לשלשים יום. כל דברים אלו אין מניחין אלא לו בלבד, אבל לצורך אשתו ובניו אין מניחין לו כלום, ואע"פ שמזונותיהן עליו. אבל מ"מ מכסות יום של אשתו ובניו אין נוטלין מהם כלום. ולא עוד אלא בגדי צבעים שצבען לשמן וסנדלין שלקחן לשמן אע"פ שעדיין לא לבשו אותן אין נוטל מהן כלום. בד"א בבגדי החול, אבל בבגדי שבת ומועד נוטלין אותן מהן, ואין צריך לומר אם היה בהם טבעת או כלי זהב וקשורין שאין מניחין אותן להם.
